קורות   חיי    ופרקי  מאורעות   

                          פרק  ד   ממוראפא     לקופאי- גורוד                     

  עוד  מוראפא  לפרידה:  בעל  הבית  שלי  היה  אדם  רגזן  וכעסן  ולא  ידע  איך   להת- הלך  עם  הבריות.   הוא  הכעיס  אותי  מאד. הוא  ידע  את  מי הוא  קובר  ויכול  היה  לחכות  לשובי  או  לשלוח  שליח  לקרוא  לי.  הצטרכתי  להבליג  כי  גרתי  אצלו  בחסד.  הבלגתי  כי  ממילא  הוא  לא  היה  אדם   שמקשיב  לזולת. מיהרתי  לבית  הקברות  לראות  היכן  הקבר. כאן,  בנוסף  לכעס  חשתי  גם  עלבון  נורא.  מצאתי   קיברו  בסוף  שביל   הכניסה  ליד  הג- דר.  ממורמר  חזרתי  לדירת   המגורים.  בעלת  הבית   והדיירת   קיבלו  את  פני.   הן   ידעו מה   עוללו  לי. הן  ניחמו  אותי  בכנות  וניסו  לפייס  אותי.  בעלת  הבית, כהרגלה  זה מספר  שבועות,  הושיבה   אותי   במחסן   בו  הייתה  פינת  הבישול  שלה  והגישה  לי  צלחת  מרק  ירקות  חם.   בתוקף  הנסיבות  חזרתי  למחרת  למצוא  עבודה  כממלא  מקום.                                                                                                                                   מוראפא,  כהרבה  עיירות  כדוגמתה,  בנויה  סביב  כיכר  שוק.  במעגל  הראשון   יש  חנויות  ומשרדים.   במעגל  השני  מבני  ציבור   ומבני   מגורים  לבעלי   מעמד  ויכולת.  ככל   שהמ- עגל   נוטה  לשוליים  מעמדם  של   הדיירים   הולך  ויורד.  ככלל   מוראפא  כולה  עניה.  בב- תיה  הקיצוניים  גרים  עניים   שבעניים.  בשולי  העיירה  יש  בית  גדול  המכונה  "בית   הס- פר".  יהודי  ראדאוץ,  מצפון  מולדביה,  גורשו   לטרנסניסטריה  בסתיו  1941.   חלק   מהם  הגיעו  למוראפא.  כל  הבתים  היו   תפוסים.  הכניסו   אותם  לבית  הספר  ללא  תנאים  מי- נימליים. הם  שכבו  על   הרצפות  צמודים  זה  לזה.  מבית   הספר  נדף  למרחוק   ריח   רע.  ברשימת   החייבים   של   סבא   מצאתי  דיירי  השוליים  ודיירי   בית   הספר.   במהרה   זנ- חתי  מאמצי  הגבייה  שלא  היתה  בהם  תוחלת.                                                           בשולים  הרחוקים  גיליתי  בני  משפחה.  אח  של  אבא,  רעיתו  בן  ובת. הם  חיו  ממה  שה-  בן   השתכר.  הרי  הבן   הוא  בן  דודי  ונושא  שם  הזהה  לשלי.  הורי  בן  דודי  היו   אנשים  חלשים  מאד  ואחותו  קטינה. לא  הוספתי  לבקר  כדי לא  ליצור  איזו  מחויבות  מצידם  שע-  שויה   להחמיר  מצבם.  לאחר  פגישתנו  השתדלנו  לעבוד  יחד.  אפילו  ניסינו  עבודה   בכ- ריתת   יער.  לבן   דודי   נודע   שהעבודה  היא  מחוץ   לעיירה  ויש  שם   מגורים  ומזון.  יש                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               שמוכנים  לשלם  בעין  יפה  עבור   החלפתם.  הצטרפנו  לקבוצה.  במקום,  ביום  בואנו  מש- הו  השתבש  והכול  הסתיים  בבריחה  כל  עוד  נפשנו  בנו.  רק  כעבור  מספר  ימים  מצאנו,  בנס,  דרכנו חזרה  לעיירה.                                                                                                 הזמן  זחל.  אין  מוצא.  אין  תקוה  להחלצות. שוטטות  מילתה  ימים  ללא  עבודה.  ואז, בש- וק,  אמרו    לי  שאדם  המוכר  כקונטראבנדיסט  <מבריח>  מתענין  בנער  שתיאורו  מתאים  לי.  אמרו לי  שהאיש  ידוע  כנוחל  אבל  במצבי  לא  אפסיד  כלום  אם  אפגוש  אותו  ואשמע  מה  בפיו.  לא  היתה  בעיה  לאתר  אותו.  הסתבר  שהיו  לו  הרבה  פרטים  כדי  לזהות  או- תי.  הבנתי  מדבריו  שהוא,  בין  שאר   עיסוקיו,  מעביר  בתשלום  אנשים  בין  גטאות <שזה  אסור>.  במקרה   זה  הוא   בשליחות   גברת  מגטו  קופאי- גורוד.  עוד  אמר,  שבגמר  סבב  הפצת  הסחורות  יגיע  שוב  לקופאי - גורוד,  יפגש  עם  הגברת,  שהזמינה  איתור  בן   מש- פחה,   וידווח  אודות   הפגישה.  במידה   והזהוי   מבחינתה  חיובי   ותזמין   העברתי  אליה,   הרי  בביקור  הבא  אני  מתלווה  אליו  בדרכו  לקופאי - גורוד.  אחרי    ציפייה  ודריכות  הגיע  היום  בו  התלוותי   אליו. לפני  היציאה  שיננתי  כללי  התנהגות  ושיטות   התחמקות   במק- רה   שאנשי  ביטחון  מופיעים   בדרך.  תמיד  הלכנו   בלילות  ובדרכים   נסתרות.  עם  שחר  התאכסנו   אצל  שותפיו  עד  רדת  הלילה.  ההליכה  נמשכה  מספר  ימים.  בדרך  אני  נושא  על  גבי  סחורה  שלו.  כמובן  שלא  ידעתי  שהוסכם  שאיני  צריך  לשאת   עבורו   סחורה.                                                                                                              סוף  סוף  הגענו  לקופאי - גורוד,  התדפק  על  אחד  הבתים  והנה  אני  מול  דודתי   שפרה.

חבלי  קליטה:  דודתי  לא   חיבקה   אותי  ולא   נישקה.  איני  מלין  כלל  וכלל.  במצבי  לא היה   מקום  לחיבוקים.  נשיקות  אינן   ממנהגי   משפחתנו.  אבל,  כל  בר  בי  רב  יודע  שד- ודתי  אישיות    מעשית.  ממבט  ראשון  ידעה   מה   לעשות.  ראשית,  הועמד  סיר  מים   על  הכיריים.  הוקמה  פינת   הרחצה.  התקלפתי  מכל  בגדי.  חלקם  שימשו  להזנת  האש.  חל-  קם  נכנסו  לדוד  הרתחה.  שלפו   בגדים  נקיים  ללבשם  לאחר  הרחצה.  בין כה וכה  דודתי  הלכה  מהבית  ושבה  כעבור  כמה  שעות.  הביאה  כמה  חומרים  ומיד  החלה  לרקוח  <הרי  היא  רוקחת>  עד  שנתקבלה  משחה  אפורה.  המשחה  הייתה  מיועדת  לי  כדי  למרוח  על  חלקי  הגוף  הנגועים  בכינים.  יעילותה  הוכחה.  לאחר  זמן  מה  חליתי  וקיבלתי  חום.  הס- תבר  שזה  טיפוס   בהרות.  מחלה   קטלנית  שם.   במהלכה   מפתחים   חום   גבוה   מעבר  לסיבולת  הגוף. הבעיה  הייתה  צינון  הגוף  בזמן  הקריטי. אני  זוכר  סדינים  לחים  עלי  ומ- על  למשכבי.  בני  הבית  בתורנות   מחליפים  את  הסדינים  הלחים.  זה  נמשך  ימים.  התוצאה  ברורה.  אני  מספר  אודות  המקרה.   גם  ההחלמה  היתה  ממושכת.

הכרות :  הבית  בו  גרה  דודתי  שפרה  עם   משפחתה   היה  במקום  די  מרכזי  בקופאי – גורוד.  הבית  עצמו  היה  צנוע  מאד.  חדר  הכניסה  היה  גם  מטבח.  מימין  הקיטון  ומחסן.  ממול,  כמו  מצבה,  תנור   אפיה   ובפתחו   כיריים.  מבנה  זה   מילא  את  רוב  חלל  החדר.  משמאל  חדר מגורים. לפי  זיכרוני  זה  היה  חדר  די  מרווח.  כאן  התגוררה  משפחת  בעלי  הבית,  הורים  ושני  בנים.  לרשותם   עמד  גם  הקיטון  ועליית  התנור. בחדר  המגורים  היה  פתח  לחדר  די  צנוע.  בחדר  זה  התגוררה  דודתי  עם  בני  משפחתה.  את  דודתי  הזכרנו  בפרק  על  ילדותי.  את  אהרן  בן  זוגה  הזכיר  סבא  בפתיח  מכתבו  באמירה: "ילדי  האהו- בים".  אך  תחילה  הוצגתי  בפני  גברת  מבוגרת  בעלת  הדרת  כבוד  ומשרה  נוכחות. בכל  פנייה  אליה  פותחים  במילה "מוטער"  כלומר  אימא. היא  אימא  של  אהרן .  והיא  גם  הס- בתא  של  יוסי  הקטן.  יוסי  בן  דודי  עדיין  בשנת  חייו  השניה.  בבואי  הפכתי  לדייר החמי- שי  בחדר. יוסי  קיבל  אותי  שותף  לפינתו. זה  צד  אחד  של  המשוואה. מצד  שני  אני  לבד  עם  דפי  הנייר  נשוא  שליחותו   של  סבא.  הדפים  שנכתבו  באותיות   עבריות   מסולסלות  ומחוברות  בשפת  אידיש  כמנהג  הכתיבה  של  ברי  אורין  באותם  ימים.  הדפים  בהם  סי- פר  לבתו  את  קורות  בני  ביתו  שנספו,  ואודות  הסבל  שסבל  באחרית  ימיו.               מיד  עם  בואי  מסרתי  בלי  אומר  את  הדפים  לדודתי.  לא היה  צורך  במילים. אני  מילאתי  את  השליחות  כבקשתו.  דודתי  קיבלה  את   הדפים  כאילו  ידעה  מה  כתוב  בהם.  מעולם לא עלה  בינינו  נושא  תוכנם.  מה  שסבא  רצה  שאדע  הוא  אמר  לי  במעמד  מסירתם.  "אם  תפגוש  את  שפרוסיה  תיתן   לה  את   הדפים  ובהם  ביקשתי  אותה  לדאוג  לך." את  בקשתו  זו  דודתי  מילאה  עוד  לפני  שידעה   שהבקשה  קיימת.  היא  עשתה  זאת  כל  עוד  הייתה   בחיים.  בפי  ילדי  כונתה  " דודה  שפרה"  אליה  תמיד  שמחו   לבוא.  ואולי,   בתת  מודע,  מילתה  מקום  הסבתא  שחסרה  להם.      

חוזר  לשגרה:  כששבתי  לאיתני  חפשתי  תעסוקה  הן  למעני  והן  לתרום  לרווחת  המש- פחה. הפעם  לא  יכולתי  לעשות  כרצוני.  החיים  בתוך  המשפחה  חייבו  הסכמה.  ושוב  אני  מול   דאגה  לשלומי.  לטעמי,  דאגה  מוצדקת  אבל   קפדנית   כלשהו.                             הז'נדרמים  לא  הקפידו  על  תנועות  בני  גילי מחוץ  לגטו  בתנאי  שלא  נתקלת   בהם  שם.  מחוץ  לגטו  ניתן  להשיג  דברים  נחוצים.  היה  בזה  גם  סיכון.  בלי  להסתכן  לא  ניתן  לק- ושש  זרדים,  ללקט  גרעינים  אחרי  הקציר,  לזנב  אחרי  מובילי  סלק  סוכר  ועוד.  זה  הקל  על  תנאי  המחיה.  לפי  המקובל  שם  גם  האכרים  עסקו   באותם  מלאכות  ומאותן  סיבות.  הם  התיחסו  אלינו  כאל  משיגי  גבול.  בהסכמה  שבשתיקה  אפשרו  להם  את  הלקט  כת- מורה  נוספת   לעבודתם.  לכן  ליקטנו   אחריהם  וגם  זה  למורת   רוחם.               לביטחוני  נמצאה  עבורי  תעסוקה  מיוחדת.  בבית  סמוך  היה  בית  מלאכה  של  תפר. מק- צוע  מבוקש  בשלטון  הסובייטי  וגם  בשלטון  הכיבוש.  היה  במקצועו   גם  יתרון  אישי.  כל  כך  למה? המייסטר  שלי  ידע להפיק  מכל  גיליון  עור  שלם  יותר  גפות  מהתקן. תוספת  זו  הייתה  הכנסתו  הסמויה.  הז'נדרמים  נהגו  להחרים  מהאכרים  עורות  שהיו   חלק  מתעש- יות  הבית שלהם,  מעבירים  אותם  עם  שליחים  ועם   מידות  לתפר.  את  המוצרים   מברי- חים  למשפחותיהם  ברומניה.  אחת  התמורות  בשתיקה  היתה  שבית  המלאכה  היה  חסין  בפני   חיפוש  אנשים  למשלוח   לעבודות  חובה  רחוק  מהגטו.  לא  כל   האנשים   שנשלחו  חזרו  מעבודות  אלו. כל  אימת  שהיה  גיוס  עובדים  הייתי  חומק   בדרך  נסתרת  לשם.

 השנה  1943 :   בשנה  זו  חלו  תמורות   חשובות.  לפי  השמועות  מצבם  של   הגרמנים  ושותפיהם  הלך  מדחי  אל  דחי.  הגרמנים, למרות  מאמציהם   הנחושים,  לא   יכלו   לכבוש את  סטלינגרד.  מאידך  נשמע  אודות  ההצלחות של  הצבא  הסובייטי  המשוקם. לכול  הש- מועות  היתה  השפעה   כאן  במערב  אוקראינה.  האוכלוסייה  המקומית  מיתנה   את  היחס  כלפי  היהודים.  היתה  נכונות  לסחור  ולהעסיק  יהודים.  גם  השלטון   הרומני  שידר   נימת  חרטה  למעשיו.  זה  עורר  תקוות  אך  עדיין  רחוק  מפתרונות.                                                                                 באחד  הטיולים  שלי  הגעתי  לשכונה  בה  היו  בתים  של  מקומיים  עם  גינות  לצידם.   נע- צרתי  ליד  אחד  הבתים.  אשה  יצאה   מהבית  הסתכלה  עלי   ובסוף  שאלה  אם  אני  מוכן  לעדור  עדירה  לעומק  את  אדמת  גינתה. הסכמתי  בו  במקום.  היא  נתנה  בידי  את  חפי- רה  ואני  התחלתי  להכות  עמה  בקרקע.  האשה  לקחה  ממני  את  האת,  בידיה  תקע  הל- הב  באדמה  וברגלה  החדירה  אותו  עד  סופו  וכך  הפרידה  רגב  אותו  הפכה  במקום  כא- שר   החלק  העליון   נופל  לתוך  הגומה  והחלק  התחתון  כלפי  מעלה.  כך  המשיכה    תפר אחר  תפר  עד   שנתקבל  משטח  שחור  עדור.  החזירה  לי  האת  והמשכתי   כפי  שלימדה  אותי. עוד  ליוותה  אותי  עם  הערות  מעשיות  לעבודה  נכונה  וחוסכת  כוחות. בצהרים  הכ- ריזה  על  הפסקה   והזמינה  אותי  לארוחת  צהרים.  זו  הייתה  ארוחה  בסיסית  ומזינה.  בשעות  הצהרים  המאוחרות  גמרתי  עבודתי  וקיבלתי  שכרי ;  דלי  גדול  מלא  תפוחי  אד- מה. < דלי  גדול  היה  סמל  לשביעות  רצון>.  הייתי  עייף  ומרוצה.  כשנכנסתי  הביתה חש- תי  מתח  רב. עם  הופעתי  המתח  התפוגג  קצת.  נאמר  לי  שהמתח  והדאגה  לשלומי  לא  שוות  את  השכר   שהשתכרתי.  למדתי  את  הלקח,  אני   במשפחה   בקופאי – גורוד   ולא  במוראפה.  בעונה  עבדתי  עם  הדלי  הגדול  באסיף  תפוחי  אדמה  ולכן  שכרי  היה   בהת- אם.  הפעם  זה  היה  בתאום  עם  המשפחה.  ועוד  למדתי;  גם   אם  עבודה   נראית   פשו- טה   ביצועה  מצריך  לימוד.                                                                                                              השמועות  בישרו  שהצבא  האדום  מביס  את  הגרמנים. אבל  זה  עדיין  רחוק  ממערב  או- קראינה.  גם  השלטון  הרומני  שידר  סליחה  וחרטה  על  מעשיו. בסוף  השנה  הגיעה  הש- מועה  שהרומנים  עומדים  להחזיר  למולדת  יתומים  מאם  ואב. 

 

 

                     קורות   חיי    ופרקי  מאורעות

                      פרק   ה  -    Repatriere    <השבה  למולדת >

השנה  1944 : בראשית  השנה  החלה  התוכנית  להשיב  היתומים  למולדת  להיות  ברת  ביצוע.  במשפחה  הוחלט  לנצל  זכותי  כדי  לצאת  מארץ  גזרה  זו.  בטרנסניסטריה   אפילו  דבר  לגיטימי   והנך  זכאי  לו   בדין,  הופך  עד  מהרה  לסחורה   מבוקשת.  דודתי    שפרה  הפעילה  תושיתה  כדי  לודא  איך  והיכן   נרשמים. איך  ומאין  מתחיל  המסע  בחזרה. אחרי  הפעלת  קשרים   ולחצים  הכול  היה   מוכן.  מקום  הכינוס  לנסיעה  למולדת  היה    בתחנת הרכבת  במוגילב  פודולסק.  נמצאה  דרך  להסיע   אותי  לשם.  בתחנת   הרכבת  הופתעתי  לפגוש  את  דודה  רחל  ובנה  ברונו  "שגויסו"   לודא  שהגעתי   בשלום    לכינוס   ושיצאתי  לדרך  וכנראה   לדווח  אם  הכול  מסתדר  כמתוכנן.  ואמנם - כמתוכנן  או  לא,  עלינו לרכבת  משא  שהביאה  את  הקבוצה  שלי  לעיר  בוטושני.  הקהילה  היהודית  בעיר  אמורה   הייתה  להיות  המארחת.  אבל  המארחים  ועורך  דין  ידוע  שם  לא  היו  ערוכים  לקבלת  הפנים.  באין  בררה  הועברנו  לארוח  אצל  המשפחות.  רק  כעבור   זמן  ארגנו   בבנין   בית   הספר  היהודי   בית- יתומים  שקלט  אותנו.                                                                                        

 קשיים  חדשים:   חושבני  שזה  היה  בין   פורים  לפסח  כאשר  הצבא  האדום  כבש  את  בוטושני.  כבש  ונעצר. לכן  נותק  הקשר  בין  העיר  לבוקרשט.  הסתבר, שהמבצע  טוב הלב  של   ממשלת  רומניה  נעשה   עם   כסף  יהודי  מאמריקה.  היות  והחזית  חצצה   בין    שתי  הערים, קהילת  בוטושני  לא  קיבלה  כספים  להחזקתנו. לקהילה  לא היו  אמצעים  לממן הו-  צאות  בית  היתומים.  זו  הגרסה  שהובאה  לידיעתנו. זו   הסיבה  שסבלנו   מחסור  בלבוש,  בחימום  ובמזון. היו  ימים  שכל  מזוננו  היה  פעמים   ביום  ממליגה. הנערים  הבוגרים  ואני  ביניהם  חיפשנו   עבודה   כדי   להתגבר  על  המחסור.  מצאתי  עבודה  אצל  אשה  שניהלה  עסק  לעיבוד  בשר.  לפעמים   קיבלנו  קצת  כסף  אבל   קיבלנו  כל  יום  שתי  ארוחות   מז- ינות. חיל  המצב  ניצל  גם  מפעל  זה  לייצור  אספקה  לצבא.  במצב  החדש  יכולנו "לקחת" מוצרים   שונים  אותם  מיד  החלפנו  אצל  החיילים  לפריטי  לבוש  נחוצים.                                                                                                              

 

מוצא   מהמצב :  כל   הזמן   חפשתי   איזה   מוצא  שיאפשר  לי  לצאת   מהמקום   הזה.                                                                                                                    לאחר   התקדמות   החזית,  הגיעו  לבית  היתומים  נציגי  תנועות  נוער  כדי  לגייס   חברים  לתנועותיהם.  הבולטים  ביניהם  היו  נציגי  תורה  ועבודה. דאגו  שנתחיל  להתפלל, הבטיחו  הבטחות  שיוציאו  אותנו  מבית  היתומים. ההבטחות  קסמו  לרבים. גם  לי. אחרי  ביקור של  ימים  בודדים הם  לקחו  איתם  יתומים  של  רב  ונסעו  בלי שוב. ילדי  אותו  רב  היו  הילדים  הצעירים  ביותר  בינינו.  שמחנו  שנמצא  להם  פתרון.  מאידך   למדנו  עד  מהרה  שההבט- חות  שפיזרו  לגבי  היתר  היה  מסך עשן.  הסתובב  גם  מדריך  מתנועת  גורדוניה  המקומי.    גם  הוא  חיפש  חברים  חדשים  לתנועתו.  גם הוא  דיבר  על  רעיונות   תנועתו.  הוא   דיבר גם על  גיוס  חברים  למטרת  עלייה  לארץ  ישראל.   זה  שבה  את  לבי.                                            

 

מסע  העפלה:  (מתוך  טופס  התפקדות  למאגר  המידע  "בנתיבי – העפלה"  המנוהל   באתר  הלאומי     "מחנה  -  המעפילים  בעתלית".                                                                                  בנובמבר   1944  בסניף "גורדוניה"  הזעיר  ב-בוטושני  עלה  הרעיון  של  "עליה  לארץ  יש- ראל".  היה  רעיון   אבל  לא  היו   מועמדים  ולא  היו  אמצעים .  גם   בבית  היתומים  בעיר,  בו  נקלטתי  בשובי  מטרנסניסטריה,  היה  מחסור  קשה  של  מזון  וביגוד.  מצב  החזית  לא  אפשר  העברת  תקציבים  מבוקרשט.  עלייה, עבורי  ועבור  חברי  לייזר  ובנימין, היה  פתרון  לבעיות  המחסור,  לבעיית  הזהות,  והעתיד  בחיים.  באותו זמן התארגנה שיירת  עגלות עם  חביות  כדי  להביא  דלק  מפלויישט   לבוטושני.  הצטרפנו  כעוזרים.  כך  פתחנו  את  המסע  לבוקרשט.  באמצע  הדרך  הסתכסכנו  ונפרדנו.  הצלחנו  להסתתר  ברכבת  שהסיע  חיילים  בכוון  שלנו.  הגענו  במהירות  לעיר  פלויישט.  בבוקר לח  וקר,  רעבים,  בלי  לבוש  מתאים,  בלי  פרוטה  בכיס  התייצבנו  על  הדרך לבוקרשט.  חיכינו  לנס. הוא  בא. איכר  בטנדר  רע- וע  אסף  אותנו  והביא  אותנו  למבואות  העיר.  בסוף  הגענו  לקומונה  של   גורדוניה.   כאן   יכולנו  ללון, להסתתר  מהשלטון  בגלל  העדר  מסמכי  זיהוי.  כאן  יכולנו  לקבל  עזרה  מוע- טה  לקיום.  נודע  לנו   שוועד  הקהילה  נותן  עזרה  לפליטים.  אבל, השלטון  הסובייטי  אסר  עליהם  להגיש  עזרה ליוצאי השטחים  שהיו   בשליטתה  של  ברה"מ  עד  פלישת  הגרמנים.          אני  לייזר  ובנימין,  עוד לפני  שידענו  אודות  האיסור, ניסינו  לקבל  עזרה  ונדחינו  בלך  וש- וב.  לא  חזרנו  פן  ימסרו  אותנו  לידי  השלטון  הסובייטי. מי   שנמסר  קיבל   עזרה   נדיבה  ואחר  כך  נשלח  לעבוד  במכרות. (מחוסר  עזרה  סבלנו  מרעב. בנימין  לא  עמד  בכך ופנה  לסובייטים  וקיבל  עזרה  נדיבה.  אחר  כך  נעלמו  עקבותיו.  מעדות  אחותו.)                                                            ברומניה  ובארצות  שכנות  פעל  בארגון  העפלה  השליח / הצנחן  שייקה  דן.  אחרי  זמן, שבעיני  לא  היה  לו  סוף  הגיעה  שמועה  אודות  ארגון  משלוח  חדש  לארץ  ישראל.   לילה  אחד  העירו  אותנו  ולחשו  לנו  לגשת  לכתובת  מסוימת,  להזדהות  בסיסמה  והיתר  "הם"  יודעים!   בבוקר  הצטרכנו    לקום  כרגיל.  "בכתובת"  צולמנו   לפספורט.  אחרי   זה  לימדו אותנו  זהות חדשה. השפה  ההונגרית  לא  קלטתי.  נכללנו  בדרכון  הקיבוצי.  בראשית  דצ- מבר  1944  עלינו  בקונסטנצה  על  הספינה  הקטנטנה   טאורוס.  "אפסנו"  אותנו  על  מד- פים.  מעל   900   איש  היינו   בטאורוס.  הביקורת  עברה  בשלום.  לא  זיהו  אזרחי  ברה"מ  בין  המעפילים.          הפלגנו  לתוך  הסערה. 

 

  ים:  בספר  גאוגרפיה   מתואר   ים   ואוקיינוס.   זה  המושג   שלי   בנושא.   והנה   יש  לי  הזדמנות  לראות  ים  מציאותי.  אחרי  ההפלגה  עליתי  לסיפון  לראות  ים.  ראיתי  את  טא- ורוס  נוטה  לימין  עד  ששפת   הדופן  נושקת  את  פני  המים   וגונחת.  אחר  כך  נוטה  לש- מאל   נושקת  את  פני  המים  וגונחת. וחוזרת  על  עצמה.  ולי  זה   הספיק.   ירדתי   לאולם  לתפוס  מקומי  על  המדף.  קיבלתי  בחילה  וטשטוש  הכרה.   התאוששתי   כאשר   הספינה  עגנה  בלב  הבוספורוס  בהסגר.  לימים,  בעבודה,  יצא  לי לספר  זכרונות  עם  אחד  העמי- תים.  הוא  נזכר  שהגיע  ארצה   בספינה    בשם  טאורוס  וכי  הוא  לא  סבל  מהסערה  ולכן   חילק  לכולם  תה.  מתוך  שמץ  קנאה  עניתי  לו  שהרגשתי  כל  כך  רע  שלא  זוכר  אם  מי- שהו   הציע  לי  תה  ולכן  לא  אודה  עבור  התה.   אף  על  פי  נפרדנו  בידידות.  

 

עבור לדף הבא

 

חזור לתוכן העינינים