קורות חיי ופרקי מאורעות
פרק
ב'
צובר
נסיון
Edinetzיידינץ: עיר מחוז במרכז צפון בסרביה. בסוף קיץ 1941 ריכזו לכאן יהודים מכל האזור
לרבות כאלה שכבר חוו
את מצעד המוות בחודשים
שחלפו. גם אנחנו , סבתא סבא ואני, והשיירה שלנו הגענו לכאן. השיטה
הרומנית נשארה במ- תכונתה. הכניסו
אותנו לתוך הגטו ונתנו לנו להסתדר לבד בנושא
המגורים והשגת מזון. יידינץ, לשם שינוי,
היה גטו מגודר
ושמור. בזמן ההוא לא
ידעתי וגם אינני זוכר מה ואיך התרחשו
הדברים. זוכר חדר מגורים
ואני מועבר למקום פנימי
בדירה בו סידרו לי מקום לישון.
מרק
שעועית: כשנכנסתי לחדר המגורים זה היה בין צהרים
לערבית. בחדר היו אנשים. גם סבתא היתה ביניהם.
כשהבחינו בי השתתקו. האויר היה ספוג מתח וד-
אגה. סבתא התעשתה ראשונה. ניגשה
ושאלה איך אני מרגיש. האם מתחשק לי
משהו. האם אני רעב.
בשתיקה ובמנוד ראש נתתי לה להבין שאני
מוכן לאכול. פתאום היתה במבוכה.
הושיבה אותי ליד השולחן.
בשפה רפה ובספק התנצלות הצ-
ליחה להבהיר לי שהמזון
היחיד המצוי ממנו שמרה עבורי מנה זה
מרק שעועית.
לא בכדי סבתי
התקשתה להציע לי מנה זו. היא היססה
להציע לי מרק שעועית
פן אסרב ולא היה
באפשרותה לתת לי מאכל
אחר. היא זכרה היטב
שבבית סי- רבתי לאכול אוכל זה. אפילו לטעום לא הייתי מוכן.
כמה רווח לה וכמה
מרוצה הייתה שאכלתי בשתיקה את כל המנה. בסוף אמרתי לה
שזה היה טעים. מאותו יום ועד היום אני אוכל מרק
שעועית.
אבל סיפור המרק הוא סיפור ובעיקר משל.
כשקמתי משנתי חשתי שעלי
להסתגל למצב חדש שהמשמעות
שלו לא נהירה לי כלל.
הבנתי שאני מצוי במציאות
שאתגריה הם חידה שפתרונה
לוט בערפל. עבר זמן רב עד שהגעתי
לפתרון. כל עוד הייתי
במחיצת סבתא וסבא, ובהמשך
במחי- צת סבא בלבד, לא שיתפו אותי בבעיות החמורות
שממילא לא הגיעו אלי. אז, כלל חינוכי
מקובל גרס: אין משתפים
ילדים בבעיות היום יום.
כלל חינוכי מקיימים גם במשבר. הרי, לפי
השקפתם, כל עוד היתה
נשמה באפם, הייתי "הילד". ההוכחה
לכך מצויה במכתבו / צוואתו של סבא. לי זה נודע אחרי שנים רבות כאשר יכולתי נפשית
לעיין במכתבו.
בהמשך הערב כשהמתח פג סיפרו לי שישנתי
יותר מיממה, קרוב ליממה וחצי.
עוד
יידינץ:
לכאורה הגטו היה שינוי
לטובה. לא היינו בהליכה,
לא ישנו מתחת לכיפת
השמים, יכולנו להיות בקשר עם אנשים והפיקוח
לא היה ישיר ומתמיד.
בודאי ששליחי הרשות, בסמוי
ובגלוי, השגיחו על המתרחש.
באי סדר היה גם סדר
כלשהו שהקפידו עליו. למשל: יוצאי עיר מסוימת "שוכנו" באזור מסוים. גם אלו שה- גיעו בשיירה מסוימת רוכזו
באזור מוגדר. היה איסור
לעבור בין האזורים. מי שנת- פס הוזמן לשער.
מי שהוזמן התיצב גם אם ידע שזה כרוך בסכנת נפשות. בשער היתה מנהלת הגטו
ומפקדת הז'נדרמים.
באחד הימים בא שליח
וקרא לסבא לבוא דחוף לשער. כמובן שהלך.
מיד נכנסנו ללחץ. כל רגע שחלף נמשך נצח. ככל שהרגעים
הצטברו גברה החרדה. רק כעבור כשעה סבא חזר. סבתא מיד פתחה בתחקיר לוחץ.
סבא ענה בנימה
מרגיעה שהיה לו אורח. אורח כאן? לא נשמע כדבר הזה! כן אורח. מחזק
סבא תשובתו. מי למ- של כל כך מתענין בך? הקשתה סבתא.
ואסיל הפועל שלנו. ואסיל?!
תמהו כולם. מה הוא רצה? בנקודה זו הרחיב סבא את הסיפור. ואסיל בא לספר לי
מי הם הא- נשים
שפרצו את הבית, שדדו מכל הבא ליד.
הוא גם ידע שגנבו את כלי הכסף שהוסתרו במרתף
הקטן. אחרי השוד שרפו
את הבית. ועוד סיפר
שהוא אישית הסתתר בצד ולא לקח חלק בביזה. כך נהגו גם בבתים נטושים אחרים.
סבא סיכם: ואסיל הטיפש לא מבין שלכל הסיפור אין כל ערך. אולי
חיפש עדות לנ- קיון כפיים
כשיעמוד בקרוב לפני בית דין של מעלה. ולו
היה לו קצת שכל והיה מביא קמצוץ קמח תירס כנגד כל חלה שסבתא העניקה
לו ולמשפחתו היינו שבעים ימים רבים. הודינו
לאלוהים שהפעם, חרף המתח והחרדה, הביקור בשער
הסתיים בסיפור מוזר.
שוב
מצעד מוות: הקיץ חלף. נהיה סגרירי. מערכת
השמועות אינה פוסקת. להכ- עיס,
הרעות מתגשמות. יוצאי עיר מסוימת נקראים להתיצב על מנת לצאת לדרך. שוב זה רגלי.
"מצעד מוות". אנו
מודאגים מאד. עוד בדרך ליידיניץ
סבתא לא הרגי- שה טוב.
איכשהו המשיכה ללכת. לא ביקשנו עזרה כי זה היה כרוך בסכנת רצח. במשך הזמן ששהינו ביידיניץ
מצב בריאותה החמיר. אם
מתחדשת ההליכה וביום שיגיע
תורנו לא יהיה מנוס מלבקש הסעה. השמועה מבשרת שבימים הקרובים יו-
צאי ליפקני עומדים לצאת לדרך. עוד לא דובר אודות יוצאי
חוטין. על מנת לדחות את הצרה התגנבנו
לבין יוצא חוטין. הם קיבלו
אותנו כי אבא היה יליד העיר. מצא- נו ביניהם
שהכירו אותו ואת משפחתו.
אפילו אופן רציחתו היה מוכר. לבסוף גם תור יוצאי חוטין
הגיע. התיצבנו כנדרש וביקשנו
הסעה לסבתא. מבוקשנו ניתן לנו בלי בעיות מיוחדות. יצאנו לצעדה כשהעגלות
במאסף השיירה. הפעם ידענו
שחו- זרים
לטרנסניסטריה. לא ידענו את היעד המדויק.
הגענו לשדות. צעקה עברה מסוף השיירה עד ראשה:
"העגלות נעלמו." קמה מהומה. למי שהיו בעגלות בני משפחה או מטלטלים כבדים פתחו בריצה לתוך השדה מבלי דעת לאן. גם סבא רץ. הנש-
ארים בשיירה הזהירו בצעקות
מרצח המוני. אני נשארתי
במקומי. התחלתי לבכות ולצרוח:
"זיידע קים צוריק" ! זיידע לאסט- מיך
אלעין"! <
סבא חזור! סבא אני נשאר לבד! צעקותי חזרו
ונשנו תוך בכי חזק.
פתאום סבא נעצר, הסתובב עם
הפנים לשיירה והתחיל לצעוד
לקראתי. נעמד לידי בשורה.
כל אותו יום צעדנו זה ליד זה בלי לומר דבר. שנינו בכינו חרישי בלב שהשני לא ישמע.
כך אבדה לנו סבתא מבלי לדעת בדיוק איך והיכן. לימים
שמעתי כי בעיבורה של העיר היה בור גדול לשם הושלכו
החולים מכל השיירות. עוד שמעתי שהמקום לא ניתן לזיהוי. ואם הוא היה, דאגו לטשטש עקבותיו בהצלחה
מרובה!
פורקן
לכאב: הצעידה התנהלה במתכונת המוכרת.
כמות האנשים הלכה ופחתה. מזג האויר הסתוי היה לרעתנו. הלילות
קרים. הלכו והתקררו עם הזמן שחלף. זר- זיפי
גשם הצליפו מדי פעם. גם הם הלכו ונעשו שכיחים. הז'נדרמים
שהובילו את השיירות סידרו לנו לינה ברפתות
ובאורוות של הקולחוזים. בתחום
המזון והלבוש לא הוגשה כל עזרה. התקיימנו יותר ויותר על תרומות האכרים. הרג
חולים ונחלשים וסתם צועדים
התנהל כמו בתיאור "מצעד המוות".
סבא התחיל לרקום תוכנית שאפילו אני הקטן הלא מנוסה הבנתי שאין בהם תכלית. לסבא
נדמה היה שלא התאמץ מספיק או כראוי להציל את סבתא. אחת המחשבות הייתה:
להבטיח באיזה אופן את שלומי, לברוח מהשיירה על מנת
לחזור ליידיניץ, ואז אולי ימצא את סבתא. בתוכנית זו החזיק כל עוד היינו על אדמת בסרביה. כשחצינו את הדנייסטר ושוב היינו על אדמת
אוקראינה רקם סבא תוכנית
חדשה: שנינו עוזבים את השיירה, הולכים צפונה
לגבול באלרוס לעיר הולדתה של סבתא, יפגש את בני משפחתה, הם יקבלו אותי, הוא יהיה לבד וחופשי לשוטט חזרה
עד שימצא את סבתא. אלו היו תוכניותיו
העיקריות. לא היה בהן כל סיכוי
מלבד הסיכוי לגמור את החיים.
הפרדוקס הוא שתנאי השיירה על סכנותיה היו יותר
בטוחים מש- וטטות במרחב עם מראה יהודי וללא מסמכי
זהוי. זה היה ברור לכול. גם אני הייתי
מודע, בין בהבנה ובין
בתחושה, לסכנה בתוכניותיו. לכן גייסתי את כל יכולותי על
מנת לשכנע את סבא לזנוח את תוכניותיו.
העובדה שסבא המשיך לצעוד עם כולם נובעת מחוסר הבטחון העצמי
בהגשמת התוכניות. גם האחריות
לשלומי, החלישה נחישותו. במרוצת
השנים הבנתי שהדיבורים על
התוכניות היו פורקן לתסכול,
לכאב ולאובדן היקרים לו כל כך. באותו זמן לא יכולתי
לשער את גודל סערת הנפש שה- תחוללה בו וגודל המאמץ להסתירה
מסביבתו.
הולכים וצועדים: הצעידה
הפכה לחלק מהוי חיינו.
איני חושב ששאלו עוד
לאן הולכים. גשם סתוי דק ירד כמעט כל יום. לעתים ירד בהפוגות כל היום. היינו
רטו- בים. לנו כבר לא היו בגדים בתרמיל.
התקיימנו רק ממה שנדבו לנו.
יום ולילה היי- נו באותם בגדים.
הוליכו אותנו בדרכים כפריות
שהיו מכוסות בוץ. בלילות
סגרו אותנו באורוות או ברפתות ונעלו עלינו את השערים. בתוך
המבנים צופפו אותנו גוף
ליד גוף ושורה נוגעת
בשורה פן נתרווח ונחוש
קמצוץ חופש. בבקרים מינו
קבוצה לפינוי הנפטרים ולקבור אותם.
אינני יודע כמה ימים זה נמשך. אבל, באחד הימים הגענו לכיכר
עיירה שכמוה ראיתי בדמיוני. היא
תוארה בסיפורי הסופר שלום
עליכם.
שמה - מוראפא.
קורות חיי
ופרקי מאורעות
פרק ג: הגטו מוראפא הווי ופרנסות
מוראפא: בשעות הצהרים הגענו לגטו לכיכר השוק. כאן הז'נדרמים השאירו אותנו בלי לומר דבר. בהתאם לנסיון, התחלנו להסתדר אצל יהודי המקום. יהודי
מוראפא ראו הזדמנות להכנסה
משכר דירה. במשך כמה שעות האנשים התרוצצו
בין הבתים עד שמצאו את המקום המתאים בהתאם למספר הנפשות
ויכולת התשלום. לסבא ולי לא היה מה
להציע. כנראה שמישהו מתושבי הגטו סייע למתקשים להסתדר. נשארנו בין
האחרונים ללא סידור. מישהו
כיוון אותנו לדירה בשורה
האחורית. על גרם המדרגות
קיבלה פנינו אישה בלבוש כהה
וחמורת סבר. זה שהיינו רק שניים התאים לה. כושר המשא ומתן של סבא שיכנע שישלם את שכר
הדירה מעבודתו בשוק. הוכנסנו
פנימה רק אחרי שהשארנו
על המדרגות את הבגדים
שנלקחו לכביסה, ולנו סודר
מקום לרחצה. הדירה הייתה
קטנה. מקומנו בדירה היה קיטון קטן. בהמשך למדנו שברוב הדירות היו קיטונות אותם
היה קל לחמם ובהם נהגו לישון בימי
החורף. יכולנו לה- תמקם רק אחרי שבעלת הבית שיננה באוזננו, בחומרה ובהזהרות,
את כללי ההת- נהגות המקובלים במשכנה. בימים
הבאים למדנו שאנו בני
זכות מיוחדת שהגברת (לא זוכר שמה) הואילה
לקבל אותנו למשכנה. זאת ועוד, בעלת הבית שלנו התאל- מנה לפני מספר שנים ומאז נוהגת
ללבוש שחורים. ידועה כאישה
קשוחה ורעת לב. כמעט ואין לה שיג
ושיח עם סביבתה. לעת עתה מידע זה היה בגדר רכילות.
כעבור זמן חשנו "נחת
לשונה" על בשרנו.
"פרנסה": בתחום
הגטו האנשים צריכים להתפרנס לקיומם.
העדר חופש תנועה וה- ממדים
הקטנים של הישוב, צמצמו את האפשרויות. בשנת 1941
כשהגענו למוראפא האוכלוסייה האוקראינית
היתה תחת השפעת התעמולה
הגרמנית שהבטיחה חלוקת האדמות
וביטול הקולחוזים. לכן,
הם לא היו מוכנים לקיים מגע עם
היהודים בכלל ועם המגורשים בפרט. שנה זו והשנה
אחריה היו שנים קשות
בהן כולם סבלו מחסור,
רעב, ומחלות שגרמו לתמותה
רבה. כיכר העיירה שהיא
גם כיכר השוק היתה מלאה דוכנים בהם סחרו זה עם זה וכמעט כלום עם הסביבה. גם סבא השתלב בתוך הס- חר
הזה. דוכן לא השיג. הוא השיג מאפיה
שאפתה עבורו לחם והוא מכר אותו כר- וכל בין הבתים. הרווח מהמסחר הזה היה קטן. לכן,
עסק גם בכול מיני עבודות בשוק. הוא לא שיטף אותי בבעיות אלו. (לכך כבר
התיחסתי). לכן לא כל האמור בפרק זה הוא זכרון. דברים
הגיעו לידיעתי לפני שנים מועטות.
הן מתועדות במכתבו. לא שות- פתי
במציאות הקיומית. הייתי נתון
בכאב האובדן של ההורים
והסבתא. עדיין תמו- נות אובדנם ניצבו מול עיני. הפורקן התבטא
בשוטטות ברחובות ובין החנויות.
רק לקראת ערב, זמן שובו של סבא, הייתי
חוזר כדי שלא יהיה לבד ולא ישאל
למעשי. סבא דאג לי בכול דבר. השיג עבורי בגדים לחורף: "פופאיקה" (מעיל צמר גפן קצר), "ואלנקי" (מגפים מלבד אותם נועלים עם ערדלים). בתנאי אוקראינה
זה ציוד הכרחי לחורף. גם
לעצמו קנה ביגוד כזה. הכול
כמובן מיד שלישית או רביעית.
בשוטטות שלי הצלחתי לעתים
לעשות שליחות תמורת מה בכך, לקבל דבר אוכל כנדבה, ובעיקר ללמוד כמה דברים מועילים. למשל:
לעקוב אחרי עגלות המובילות
סלק סוכר. מסלקים שנושרים יכולים
לעשות משקה מתוק. ממובילי
עצים
"משיגים" עץ לבישול וחימום,
סעודה טובה אפשר להשיג
בלוויה נוצרית. מסוכן אבל
הסיכון שווה. משתלבים בקהל מלווי הנפטר. מגיעים לבית
הקברות. הז'נדרמים היו מתרחקים
מתהלוכות כאלה. בב- ית הקברות מסתתרים עד גמר הקבורה. לאחריה עורכים במקום
סעודת הבראה. פורשים על הארץ מפות כך שהאבלים
יוכלו לשבת מסביב. עורכים על המפות אוכל
מהמיטב שהמשפחה האבלה יכולה
להרשות לעצמה. בראש יושב
הכומר והמשפחה. בהמשך לפי היחוס והקרבה. הסוף הוא מקומם של עמך, מקבצי נדבות, ואחרונים אנו מהגטו. מכבדים
את כל הבאים. היושבים בראש השולחן הם הראשונים המקבלים
את האוכל, הם דואגים להעביר מנות לסוף
השולחן. כאן מתחסל הכול. מה
שלא אוכלים, מוכנס לכיסים מוסתרים שיהיה לבני
המשפחה.
ענף השתכרות חשוב אחר הוא להיות ממלא מקום בעבודות חובה.
בכול יום היו מתיצבים,
בחזית הז'נדרמריה, הגברים החייבים
לעבוד בעבודות צבוריות. מהם
לקחו את המספר שהוזמן
לאותו יום. אני, ועוד נערים כמוני שהיינו פטורים,
היינו מתיצבים במקום החייבים.
הם היו כאלה שיכלו
להתפרנס ויכלו לשלם. הז'נדרמים
לא בדקו שמית מי בא אלא מספרית. בתמורה קיבלנו תשלום זעום של שני
מארקים-כבוש גר- מניים. סבא לא אהב את העיסוק הזה. ניצלתי אותו כשהוא חלה.
עוברים דירה: עסקיו של סבא הלכו מדחי אל דחי. גם היכולת הכספית של
לקוח- תיו הלכה מדחי אל דחי. התחיל למכור בהקפה. אולי
בליפקני זה היה פתרון
למצוקה עסקית זמנית, אבל לא במוראפא.
אחרי ההצטידות לחורף והוצאות
קיום מינימליות לא נשאר כסף לשכר דירה. בהתחלה
שילם חלק. כשהתשלומים הלכו ופחתו
מצאנו אחר צהרים אחד את מטלטלינו על המדרגות בחוץ. בעלת הבית חיכתה לנו מעבר לדלת. כשהבחינה
בנו אוספים מטלטלינו יצאה אלינו בצעקות, קללות ואיומים.
אספנו חפצינו במהירות והסתלקנו
כל עוד נפשנו בנו.
צעקותיה מול הרחוב והשוק
שידרו לכולם " לאלה אין כסף עבור שכר
דירה". זו היתה נקמה
יעילה. בהרבה כתובות מצאנו
"דלת נעולה". מאוחר הגענו לבית האחרון בשורת הבתים הקיצונית. כאן הכניסו או-
תנו פנימה. המראה הראשון שידר חיי מצוקה. מחצית
המבנה היה מחסן חשוך. בחצי השני היה חדר מגורים, תנור וקיטון. בחדר
המגורים היתה ספה דלת כניסה מעוצבת אותה לא פתחו. הכניסה
לבית היתה דרך המחסן.
בעלי הבית היו זוג
מבוגר. בעל הבית, חשדן
מטיבו, קיבל אותנו בפנים
זועפות. בעלת הבית, אישה
נינוחה, פתחה בשיחה עם
בעלה עד שזה פרש לקיטון. עכשיו היא פנתה אלינו. סיפרה שזה שנים בעלה מועסק על ידי הקהילה
הקטנה כקברן בבית העלמין.
קצבתו קטנה מאוד. מת- קיימים
בדוחק ומקבלים עזרה מילד הנמצא במרחקים.
עם פרוץ המלחמה
נפסקה עז- רתו. הבינה מיד מה מבוקשנו. הציעה לנו, תמורת תשלום
קטן, את הספה בחדר
המגורים. הם, מהסתיו ועד האביב, ישנים בקיטון אותו מחממים עם הגחלים שנשא- רים
אחרי הבישול. את הגחלים
שמים בכלי העשוי לכך . כמובן שהעסקה
נחתמה.
חורף 1941-1942 : זקני
פודוליה אומרים שאינם זוכרים
חורף כזה קשה. היו ימים שיודעי דבר
קבעו שהטמפרטורה צנחה עד 40- מעלות. בימים
בהירים רסיסי לחות קפואים
זהרו כמו רשפי אש.
בימים כאלה כל הבגדים שלנו לא יכלו לשמור על חום גופנו.
בבקרים דלת הכניסה היחידה הייתה מכוסה קרח.
הסטנדרד שם היה דלת
וחלונות כפולים. הבריות התנחמו
באומרם שהכפור החזק מחסל
גורמי מחלה. אם זה נכון אז למה
לבעל הבית שלנו יש כל כך הרבה קבורות?
ולמה סבא הולך ונחלש ? בימים קשים אינו עוזב את החדר. בהדרגה אני לוקח
על עצמי הדאגה להשתכרות. זה לא עונה על הצרכים המצומצמים
שלנו. בימים הבאים איננו עומדים בהסכם השכיר- ות.
איני יכול לומר לכם מתי זה קרה. אבל יום אחד פנתה בעלת הבית ואמרה שה-
הכנסה מהשכרת הספה מאד
נחוצה לה. יש לה פתרון לבעיה. היא מצאה זוג צעיר
שמוכן לשכור את הספה. הם
גם מוכנים שאנו נשאר בחדר. עלינו ללון על איזה מצע על הרצפה כשראשינו קרובים לדלת.
הצעה הוגנת ומתחשבת. ירדנו לרצפה...
מכתב הפרידה של סבא
נכתב בבדל עפרון ששמר אצלו
מיינע פיל
געליבטע קינדר שיפרהסייה אין
אהרן !
<ילדי האהובים מאד שפרה ואהרן>
במילים אלו, על
דפי הנייר שסבא הוציא
מהכיס האחורי שבמכנסיו של אבי, דרכם חדר הכדור של הז'נדרם
היורה, ובכול דף רואים את חור הכדור,
וכול דף מוכתם בדם אבי שלא יכולנו לעצור, פותח
סבא, ביום שלישי 25
נובמבר 1941, סיפור קורותינו. בתמונה
הראשונה הוא מתאר המפגש
עם שני ילדיו האהובים האחרים
רייזל אין פיני.
המפגש מתרחש במקום בו הם נורו ובו קברנו את רייזל. פרק ראשון כתוב על גבי שלושה
דפים כאלה אותם סימן
במספרים מ 1-3 . דף 3 לא הגיע לתחנתו
האחרונה - גנזך "יד- ושם". פרק שני נכתב על גבי ארבעה
דפים שסומנו במספרים 4 עד 7. דפים אלו נכתבו החל מיום
2 במארס. הכתב לא ממוקד
ופחות ברור. עד כמה
שיכולתי לפענח אותו יש בו סיפור על מאורעות העבר ויש
בו דאגה לעתידי. יש להשגיח עלי כדי שאגדל מענטש. יכול להיות שלא כל כך הצלחתי להסתיר ממנו דבר השוטטות ואשר עוררה דאגתו. אף פעם לא העיר לי בנוגע לזה. יתכן והוא הבין אותי יותר ממני. יתכן
שכתב דפים אלה "בבית
החולים" לשם
הועבר. ביום
23 מארס הוא מוסיף שלושה דפים
הממוספרים 10,9,8 . הכתב הולך
ונחלש ונהיה מפוזר. לא יכול לפענח אותו
מלבד הפתיח:
ליבע קינדר , איצט פארענדיג
איך מיין שריבין...
<ילדים אהובים, כעת אני מסיים את הכתיבה>
הוא ידע שימיו
ספורים. ימים לפני פטירתו
מסר לי את הדפים.
בעל פה אמר שהדפים מיועדים
לדודתי שיפרה. הוא מקווה
שבסוף ניפגש. היא תדע להשגיח עלי. כמו כן מסר לי רשימה מסודרת של החייבים עבור הלחם שמכר בהקפה.
אמר : אם תצליח לגבות
קצת יהיה לך יותר
קל.
אור ליום 31 מארס 1942 גמר את חייו. בשובי
מהעבודה בישרו לי
שאחרתי לקבורה. הידיעה שסבא נפטר
התפשט בכול מוראפא וכל
החייבים נפטרו מהחוב שלהם.