קורות חיי ופרקי מאורעות
פרק א ; מבן - יחיד
להתיתמות
מי אני ומאין: בעיירה
ליפקני השוכנת על הגדה
השמאלית של נהר הפרוט
בתחום בסרביה ברחוב "דער
גילדענער בארג" (ההר המוזהב), בצד המוגבה שלו, מול הבאר, עמד על
תלו ביתנו. בית מלבני
ארוך. באגף הימני, בתור, חדרי המגורים וצמוד
להם מחסן הקמח. מתחת לבית, במרתף היה
מחסן התבואה. בפינת המרתף הייתה הכנ- יסה למרתף הקטן העמוק ובו המזווה.
מסביב לבית הייתה חצר מרווחת וגן גדול. בחצר היה ביתן, משכן לפועל, אורווה,
רפת, לול, כולם מאוכלסים.
בבית המשפחה גרו הורי
אימי: סבתא ביילה וסבא שלמה. ההורים שלי: אימא רייזל ואבא פיני.
דודתי שפרה, אחות אימי הצעירה
ממנה, בילתה בחופשותיה בבית.
בשבילי היא כאחותי הבכירה.
ואני איזיו הבן - יחיד משתובב על פני הכול.
האווירה בה גדלתי: מסורת, ציונות וחילוניות
מצאו מקומם זה בצד זה.
בעיני וב- זיכרוני הסמל למיזוג זה היא הכוננית
בחדר המגורים. על המדפים היו סדורים ספרי קודש
בכריכה מהודרת. על המדף העליון עמדה קופסת קרן קיימת אליה הכניסו מדי
פעם תרומה. לצידה תמונתו של הרצל. על רצפת ארון הבגדים של סבתא היו סדרות של
ספרי היסטוריה של גרץ, של דובנוב ועוד.
מדי יום היה מגיע
מקישינוב היומון "אונדזער צייט" < הזמן
שלנו>. הדף הראשי היה מוקדש למתרחש בארץ ישראל. כמו כן השבועון לילד
" דאס יידישע קינד " <הילד היהודי> ובו סיפורים ושירים של
מיטב הסופרים היהודיים.
הורי, לא
מעט בהשראת סבא, דאגו
להשלמת השכלתי בלימודי קודש והיסטוריה של עם
ישראל. הבית התנהל לפי
דיני הכשרות. סבא לא נתן לנטוע עצים בגן פן יע- בור על הלאו : "אל
תעקור נטוע". לצערי לא יצא לי לשאול אותו מה הדין לגבי "לעקור אדם" !!!
ברה"מ אצלנו: בשנת 1939
נחתם הסכם מולוטוב-ריבנטרוף הידוע. אחד
הסעיפים הכיר בזכויות הרוסיות
ההיסטוריות
בבסרביה. באמצע שנת 1940
ברה"מ
מימשה זכות זו.
בבית
חלו שינויים משמעותיים. סגרנו את העסק. סבא
הסתגר בבית כדי לא למשוך תשומת לב. שכנים
שהוגדרו בורגנים נאסרו והוגלו. אבא
הציג עצמו כשכיר בעסק. הוא
הצליח להיכלל במעמד "אינטליגנציה
עמלה" . כך אבא זכה למשרה
במערך ההספקה לתושבי העיר
והסביבה. הודות למשרה הובטח
קיומנו בדוחק. אני "זכיתי" לחופש רב
כי לימודי הבית הנוספים
נפסקו. בהוראת השלטון, התלמידים
חזרו ללמוד בכיתות של השנה הקודמת. למדנו ברוסית ולפי התוכנית המקובלת
בברית המועצות.
אמי הכינה אותי ללמודים בשפה הרוסית.
המלחמה: בבוקר 22 יוני 1941 נשמעו יריות
מכוון הנהר. תושבי השכונות הסמוכות לנהר הגיעו
בריצה מבוהלת לשכונתנו וסיפרו שיורים
עליהם מהעבר המערבי של הפרוט.
כך נפתחה אצלנו החזית
המזרחית הידועה כמבצע "ברברוסה". ביום זה הקיץ הקץ על
קהילת יהודי ליפקני. היריות
וההפצצות גרמו לבריחה. בגלל
הסכנה פינו השלטונות את
הנשארים. כך , עם מעט מטלטלים
עזבנו את ליפקני והגענו ל-בריצ'ני.
התמקמנו בבית נטוש.
הסתגרנו וחיכינו לבאות. בחוץ
השתוללו חיילים רוסים שחיפשו משקה
מזון ואמצעי הסעה .
הרומנים חוזרים: בחודש יולי חזר השלטון הרומני לבסרביה.
הרומנים קיבלו מהגר- מנים
את השליטה על חלק מאוקראינה והפכו אותה
לארץ גרוש והשמדה של
יהודי
בסרביה, בוקובינה ומולדביה. אזור זה קיבל את השם "טרנסניסטריה". בשם זה הו- נצח בדברי ימי השואה.
כוחות הבטחון
שנכנסו לבריצ'ני קיבלו חופש
פעולה. ההשתוללות שלהם היתה רבתי. לביתנו הגיע
"מגן" בלתי צפוי. מישהו
התדפק על דלתנו. הדפיקות
הלכו וגברו. לא היתה בררה ופתחנו את הדלת. בפתח עמד חייל צעיר נבוך.
הסביר שהוא שרת של קצין. הקצין שלח אותו להשיג עבורו מצרכים
שונים לשימושו האישי. החייל הסביר שת- ודרך
שכול אמצעי ראוי להשיג
את המצרכים, לרבות אלימות. אישית הוא מעדיף לא להיות אלים. המסר היה ברור.
עשינו סיור בבית ואספנו
עבורו את מבוקשו. מרוצה פנה ללכת. בפתח
פנה לאחור ואמר שישתדל
להגן עלינו מפני חבריו.
ואמנם בימים הבאים לא הטרידו אותנו. כמעט מדי יום בא עם בקשות חדשות.
הבית התחיל להת- רוקן. היה ברור שבלי מתן לא יהיה מגן. אז לפתע בא שינוי!
מצעד המוות: בסוף יולי ביום גשום, פקדו הז'נדרמים
את בתי היהודים וציוו
לארוז חפצים הכרחיים ומזון למספר ימים ולהתייצב
בכיכר העיר. אנחנו: סבא וסבתא, אימא ואבא, אנוכי
הבן היחיד <השורד
והמספר> התייצבנו כמצווה. מכל עבר באו לכיכר
יהודים מצוידים בחבילות ושקי גב. בכיכר "קיבלו את פנינו" חיילים,
ז'נדרמים ואנשים בלבוש אזרחי. אלו האחרונים נראו
כחשובים. אלו האחרונים קבעו את הכללים בשטח. העמידו את הבאים בשורות. החיילים עברו בין השורות והכריחו את הגברים לכרוע ברך בתוך השלוליות. גם אבא וסבא כרעו ברך.
כשהחיילים באו מולם סטרו לאבי ולסבא משכו
בזקן ובפאות. זה נמשך שעות. כל
הזמן ירד גשם לסירוגין.
כל הזמן המציאו המצאות חדשות להציק לאנשים. אחרי הצהרים העמידו את הנאספים, סידרו שלשות
וצעדת המוות יצאה לדרך.
שמועות: מקצה השיירה ועד סופה התגלגלה שמועה
שאנו חוזרים ברגל לליפקני.
למה ברגל? בגלל המלחמה אין כלי תחבורה פנויים
להסיענו! לאחר שעות של צעידה שאלו יודעי דבר
: למה אנחנו
הולכים בכיוון המנוגד? כי הדרך הקצרה לליפקני
משו- בשת ותפוסה על ידי כוחות צבא ! וחוזר
חלילה.
בסוף, חדרה
ההכרה שהשמועות מכוונות להסיח את הדעת ולהשיג את המטרה והיא:
להביא אותנו מזרחה לנהר
הדנייסטר, לגבול אוקראינה, לטרנסניסטריה.
המשמעת: כאמור, ולהערכתי,
כיתת ז'נדרמים שמרה על מצעד של מאות
אנשים.
נשאלתי
לא פעם למה לא התנפלנו על שומרינו
כדי להתפזר. ראשית : הציבור
היה מגוון. נשים וגברים, זקנים
וילדים, מפוחדים, מושפלים ובלי
יזמים. שנית: חולים ושאינם
עומדים בקצב
ההליכה הוצאו מהשורות ונורו
במקום. מדי כמה שעות
הוצא באקראי אדם צעיר הורחק ונורה. הז'נדרמים לא סיפקו מזון כלשהו. גם לא מי שתייה. מתכנני
השיירות דאגו לכך כדי להגדיל מספר הנספים.
כולם ידעו מה מתרחש.
זה פיתח את הפחד, הדיכאון,
וההשפלה. זה יצר ציות.
.
הסביבה : בסרביה היא ארץ מישורית. אין בה
יערות היכולים לשמש מסתור.
המסע חל בחודש אוגוסט החם והשחון. גם קציר הדגן חל בחודש זה. בשדות עבדו הרבה איכרים.
השיירה משכה תשומת לב.
התפתח "ספורט": איכרים צעירים
פרצו לתוך השיירה ותלשו את תרמילי
הגב ואפילו פרטי לבוש. אדם
בלי תיקו היה חשוב כמת. לא היתה לאדם יכולת לרכוש
אמצעי קיום. הלינה הייתה בעיבורו של כפר, בחוץ. לרוב
ליד פלג נחל או אגם. היו נשים שבאו ונידבו אוכל. והיו שמכרו תמורת מטלטלים. זו הייתה
העזרה השכיחה.
הז'נדרמים לא הפריעו למקומיים.
כנראה שגם הם היו זקוקים למנוחה. לא שמעתי שהסתירו יהודים
מהשיירה. אולי מעטי מעט, לא משמעותי.
האמת זועקת מקיר! : בסופו של יום, אחרי ימים של צעדה, הגענו למבואות העיירה
אוטקי. אוטקי בנויה על צוק למרגלותיו זורם
הדניסטר. אנחנו עדיין בבסרביה.
היינו מותשים רעבים מדוכאים ובמספר מופחת.
הז'נדרמים הוליכו אותנו ללינה על
גדות הנ- הר. ממש על
שפת המים. כאן היו עוד קבוצות מגורשים.
אור
השקיעה האיר קירות הבתים ועליהם כתובות המזהירות :
יהודים זו השמדה ! יהודים
אתם מובלים להשמד ! יהודים
הצילו עצמכם ! יהודים תברחו ! היכן אתם יהודי
אוטקי? האים ידעתם? האים
ניצלתם? לאלוהים פתרונים.
אוקראינה – טרנסניסטריה
: בקרבת מקום, חיילי
הנדסה, עבדו כל הלילה
בהקמת גשר צף. עם שחר הקימו את
כל האנשים שעל החוף .
הז'נדרמים צופפו אותנו ככל האפשר ודחפו את הגוש האנושי לגשר
ועליו. כשהגשר התמלא לכל רוחבו התחילו לדחוף
קדימה. כתוצאה מכך נשרו אנשים
למים. כמובן שלא נעשה כל ניסיון
להצילם. הם נסחפו בזרם החזק. כך הגענו בפעם הראשונה לטרנסניסטריה. בהמשך היום הגענו לעיר המחוז מוגילב. העיר
הייתה עזובה. נשק רב נערם
ברחובות. הוליכו אותנו ללינה מחוץ לעיר בקרבת בית קברות.
העסקה : השמירה התרופפה.
האנשים התרוצצו כדי למצוא
מזון או אולי מסתור. הסביבה
נראתה שוממה. ממקום כלשהו
הופיע איכר ובידו חצי לחם. הרבה עטו עליו אך נסוגו. גם הורי
פנו אליו. הסתבר שתמורת
הלחם ביקש זהב. לא
שווה זהב אלא זהב ממש. היינו מאד
מורעבים. בסביבה לא נראו תושבים.
לא היה סיכוי לקבל ממי- שהו משהו לאכול כחסד או
נדבה. ואז הורי החליטו.
נתנו לאיכר את שתי
טבעות הנשואין שלהם תמורת
הלחם. חמשתנו התחלקנו בו. זה היה יותר מלא כלום.
המצב מתדרדר: שוב הליכה. שוב אנו ליד הדניסטר בגדה
השמאלית. ממול העיר סורוקה. זכור לי גשר עץ צר.
בראש הגשר עומד חייל המחזיק שק פתוח. אנו מתחי- לים לעלות על הגשר. החייל עם השק מצווה להשליך
לתוכו תעודותינו וכל נייר שבי-
דנו. ברגע הפכנו מבן אנוש בעל זהות
לבעל חי סתמי. (במחנות
ההשמדה האנשים סומנו במספר, להבדיל כמו בעדר. לעומת זאת
אנחנו לא זכינו אפילו
"לכבוד"
הזה.) אבא השליך את התעודות.
את הפנקס, השטר ועוד פתקים שבכיס האחורי
של מכנ- סיו לא מסר.
חצינו
את הנהר ואנו שוב בבסרביה. הפעם במחנה מגודר.
למקום ,לפי זכרוני, קוראים Rublenitzaבמקור זה היה גן
של אחוזה עם בית אחוזה. בגן נבע מעיין קטן כמו קישוט לתפאורה. בבית שכנה מנהלת המחנה
ומטבח שסיפק פעם ביום איזה תבשיל מימי.
הלינה הייתה תחת כיפת
השמים. הצרכים נעשו מעל תעלה פתוחה. מי המעין שימשו לכל
הצרכים. למקום הזה הכניסו
מאות אנשים. אולי יותר. מהר מאוד נפוצו
מחלות שונות ובעיקר מחלות מעיים.
גם אבא שלי חלה במחלת מעיים.
לאחר זמן לא רב שוב חידשו את הצעידה. הימים
היו ימי קיץ חמים מאד. אבא החלוש,
הקודח מחום הלך איתנו. אבא סבל מאד מצמא. אבא ביקש מים מאיכר שעבר במקום.
האיכר הצ- ביע על באר הנמצאת לידנו מיד במורד הסוללה של הדרך בה הלכנו.
בלי מחשבה שניה התחיל לרוץ לבאר. אימא שחשה בסכנה רצה
אחריו בצעקות על מנת
לעכבו. הז'נדרמים לא השתהו לרגע
והתחילו לירות יריות מכוונות. הורי
התמותתו מהפגיעות. האנשים לידנו הקיפו אותנו,
סבתא סבא ואותי, כדי
למנוע הרג נוסף. הז'נדרמים האיצו את השיירה קדימה מבלי לבדוק גורל הנפגעים. ברגע
זה עוד לא ידעתי
שאני יתום.
שלמונים בעד חללים: מיד אחרי המקרה צופפו את השורות
והאיצו לצעדה מהירה. לא הכריזו על
הפסקה כמקובל. אחרי צעדה ממושכת
ומאומצת, אחרי צהרי היום הגענו לחורשה דלילה ובה נקבע מקום למנוחה.
סבא ועוד אנשים נשואי פנים פתחו בבקשות ושתדלנות
לאפשר לנו לחזור לוודא מה גורל אימה ואבא שלי. ההתחלה
היתה סרוב. אבל אחרי בקשות,
שתדלנויות, הצעות שלמונים ואחרי שהמפקד
הגיע למסקנה שיותר לא ניתן לקבל, הסכים לחזור
למקום הארוע. אנשים תרמו לשם כך כסף וחפצים
בעלי ערך. אני תרמתי את השעון שקיבלתי
ליום הגעתי למצוות. סבא ואני קיבלנו לווי של שני ז'נדרמים
שעצרו עגלה שהסיע אותנו
למקום הירי.
המחזה
היה נורא. הורי עדיין היו שכובים במקום שנפגעו.
רועים התרוצצו מסביב. כפי הנראה לא העיזו להתקרב לגופות. אמא היתה ללא רוח חיים. אבא היה פצוע.
כמובן, ללא עזרה רפואית או סיוע אחר. הבכיר בין שני
הז'נדרמים החליט שצריך לקבור את
אמא בו במקום. שלח אחד הרועים להביא שני אתי חפירה.
הוא הזדרז למלא ההוראה.
הז'נדרם הבכיר נתן את האתים בידנו
וציוה להתחיל לחפור בו במקום
למרגלות הסו- ללה. המקום היה בוצי עם הרבה
עשבים ושורשי עצים. החפירה הייתה קשה. לא התק- דמה. הז'נדרם
נוכח שחפירת הקבר אינה מתקדמת בקצב המניח את דעתו. התעצבן,
התחיל לצעוק וברגע חטף
שוט מידי אחד הרועים
והתחיל להצליף בנו. הצליף על גבינו כי היינו כפופים על
החפירה. כשהגענו בעמל רב, תוך
הצלפות, לעומק שלדעתי היה פחות ממטר החליט שזה צריך להספיק
וציוה לסיים את הקבורה עשינו כמצוותו. היינו
באפיסת כוחות, המומים מהמצב, ומחוסרי
יכולת להתנגד,
הז'נדרמים גייסו עגלה. העלינו עליה את אבי וחזרנו
לחנייה. הסתבר שהכדור חדר
דרך הכיס האחורי של
מכנסיו בו היו הפתקים
שלא מסר. הכדור חדר דרכם והדם הכתים
אותם. סבא לקח אליו ניירות אלו. בין
אנשינו לא היו אמצעי
חבישה ולא היו בעלי ידע שיכלו לטפל
בפצע. הז'נדרמים סירבו להגיש עזרה.
הסתפקנו בקומפרסים של מגבות
קטנות לחות. הפצע דימם. ביום
השלישי לפציעתו נפטר אבי. שוב הביאו אתים כדי שנכרה קבר לצ- ידי הדרך. הפעם עזרו לנו צעירים מבין אנשינו.
לבסוף הושלמה הקבורה ולא סומנה. עזרו לי לומר קדיש. בסיום
הקבורה המשיכה הצעידה למחנה
ריכוז יידיניץ.
מרגע זה הכול התערפל
אצלי.
##############
הורי "קבורים" לצידי דרך עפר כפרית כלשהי בין סורוקה ליידיניץ.
גם ימי הפטירה לא
ידועים לי. על כן קבעתי :
יום הזכרון לשואה ולגבורה
הרשמי במדינת ישראל
יהיה גם יום הזיכרון
לעילוי נשמת הורי.
ה ש ם י י ק ו ם ד מ ם !
חזור
לתוכן העינינים