קורות  חיי  ופרקי  מאורעות        

                                       מ ב ו א                

לפני  שישים  שנה  ויותר  פונתה  משפחתי  מעירי  ליפקני  ולא  שבתי  אליה  יותר.  מבקרים  סיפרו   לי  שהבית  בו   גרנו   ואתרים   ידועים  אחרים   הקשורים  בזכרונות  ילדותי   ובהווי  יהודי  נהרסו  ולא  נשאר  מהם  זכר.  פינוי  זה  נעשה  בפקודת  הצבא  הסובייטי  עקב   מב- צע  "ברברוסה"  של  צבאות   הנאצים   שפלשו  לרוסיה  הסובייטית.  מכאן  מתחילה   השו- אה  של  יהודי   בסרביה,  בוקובינה   ומולדביה  הצפונית.                                              אני,  הניצול   במשפחתי,  מתחיל  את  קורות  חיי  ומתאר  המאורעות  במשפחתי  תוך   אז- כור  המאורעות  הכלליים.   המארעות  הכלליים   תורמים   להבנת  הנסיבות  והרקע    בהם   התרחשה   השואה  באזורנו.           

 

במרוצת   אותן  עשרות  שנים  לא  נסעתי  ולו  פעם  אחת  לרומניה,  קל   וחומר   לבסרביה, כדי,  לפי  מאמר  הבריות  להנות  "מדובשם",  כי  עוקצם  עדיין  צורב  בנשמתי.   כמו  כן   לא  ערכתי  מסעות  "שורשים"  כי  גופות  יקירי < כמו  של  רבים  רבים  אחרים>  פזורים לרוחבה  של   בסרביה  הצפונית  ללא  ציון  מקום.  גם  אם  אתר  מסוים  ידוע,  הפושעים  טשטשו  העקבות  המקום  עד  בלי  הכר.                                                               

 

בשנת  1941 עוד  בטרם  הפלישה  הורה  רודן  רומניה  יון  אנטונסקו  על  השמדת  היהודים באזורים  האמורים  לעיל.  איינזצגרופה  D  <יחידה  של ה-   SS >  לקחה  חלק,  עם  כוחות  הבטחון  הרומניים,   בביצוע   המדיניות   הגרמנית  של   "טיהור  הגזע".  הפקודות   הועברו   מראשי  השלטון   דרך  הצבא  ( לעתים  בעל  פה)  לז'נדרמריה  וליחידות  מיוחדות  שהוקמו  כדי  להוציא  לפועל  הרציחות  והגרושים.  יהודים  שגרו  בכפרים   בקהילות   קטנטנות  נורו  מיד.  קהילות  עירוניות  רוכזו  בשיירות  "במצעדי  מוות".                                                      זה  היה  גם  גורל  משפחתי  שפונתה  ל- בריצ'ני.                                                 

 

לשיירות של  "מצעדי  המוות" היתה  מטרה  מתוכננת  לצמצם   את  מספר  ההולכים.  נלקח מהאנשים  כל  הניירות  ובמיוחד  תעודות  מזהות. האנשים  לא  סומנו  בדרך  אחרת. אנשים  שלא  עמדו  בקצב,   מפאת   חולשה  או  מחלה,  נורו  מיד  לצידי  הדרך.  מדי  פעם   הוציאו  מהשיירה  אנשים  לשם   הרג.  לא  סיפקו   אוכל  ולא  שתיה   ובודאי  לא   מצרכים   חיוניים  אחרים.  בגמר  יום  הליכה  הלינו  בחוץ.     בדף  הבא  יש  מפה  של  בסרביה  ועליה  הרבה  חצים  המיצגים  שיירות   המוות.  כמו  כן   מפה  של  הקהילות  לפני  המלחמה.           

נטילת  הזהות, העלמת  קורבנות  וקברים,  הפקרת  אנשים  על  מנת  שחייהם  יגמרו,  הת- אכזרויות  שונות   אחרות   וההשפלות,  לדעתי,  הפכו   שואה  זו  לשואה   נבזית.  אין   בה  אתרים  לתצוגה.  אין  בה  מקום  לעליה  לרגל.  זו  שואה  שהיתה  וכאילו  לא  היתה.   אנדרטותיה  הן  זכרונות   שורדיה.                                                                             בזה  השוני  בינה   לבין   ההשמדה  במחנות  ריכוז  על   ממסדיהם   ומתקניהם. 

 

משום  כך,  ומשום  שמטבע  הלשון  "ומקום  קבורתם  לא  נודע"   מאפיין  את  הנספים  ממגורשי  בסרביה,  בוקובינה  ומולדובה,  ואמור  גם  לגבי  חללי  משפחתי,  אני  מנסה  להנציח  את  זכרם  במפעלי  הנצחה  המבוססים  על  מסמכים  כמו: "דפי – עד"  ועדות  כתובה  ומצולמת   השמורים   בארכיוני  "יד -  ושם".  בדפים   אלו  אני   משתדל  ליצור  מסמך  זכרון  פרטי  מורחב  למען  משפחתי.

 

                        *****************************************  

עבור לדף הבא

 

חזור לתוכן העינינים